וַ֠יֵּצֵ֠א יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־נְתַנְיָ֤ה לִקְרָאתָם֙ מִן־הַמִּצְפָּ֔ה הֹלֵ֥ךְ הָלֹ֖ךְ וּבֹכֶ֑ה וַֽיְהִי֙ כִּפְגֹ֣שׁ אֹתָ֔ם וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם בֹּ֖אוּ אֶל־גְּדַלְיָ֥הוּ בֶן־אֲחִיקָֽם׃

וּנְפַק יִשְׁמָעֵאל בַּר נְתַנְיָה לָקֳדָמוּתְהוֹן מִן מִצְפַּיָא אֱזֵיל מֵיזַל וּבָכֵי וַהֲוָה כַּד עֲרַע יַתְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן עוּלוּ לְוַת גְדַלְיָהוּ בַּר אֲחִיקָם:

הולך הלוך ובכה. מראה עצמו כבוכה על אבדן מולדתו למען לרמות אותם:

בואו. הסיבם מללכת לירושלים כי במצפה היה לו מקום נאות להרגם:

כפגוש. ענין פגיעה:

(ו-ז) ויצא ישמעאל לקראתם הולך ובכה עשה א"ע כבוכה ומתאונן על הפקודה הזאת שנתן גדליה להרג ההולכים לבית ה', ויאמר אליהם באו אל גדליהו כדי שיחשבו שהם נהרגים בפקודת גדליה, ובבואם תוך העיר שחטם אל תוך הבור, וכ"ז עשה בפקודת גדליה: