וְכִֽי־אֲנַ֤חְנוּ מְקַטְּרִים֙ לִמְלֶ֣כֶת הַשָּׁמַ֔יִם וּלְהַסֵּ֥ךְ לָ֖הּ נְסָכִ֑ים הֲמִֽבַּלְעֲדֵ֣י אֲנָשֵׁ֗ינוּ עָשִׂ֨ינוּ לָ֤הּ כַּוָּנִים֙ לְהַ֣עֲצִבָ֔הֿ וְהַסֵּ֥ךְ לָ֖הּ נְסָכִֽים׃ {ס}

וַאֲרֵי אֲנַחְנָא מַסְקָן בּוּסְמִין לְכוֹכְבַת שְׁמַיָא וּמְנַסְכִן לָהּ נִסְכִּין הֲבַר מִגַבְרָנָא עֲבַדְנָא לָהּ כַּרְדוּטִין לְטַעֲוָתָא וּמְנַסְכָן לָהּ נִסְכִּין:

וכי אנחנו. זהו מאמר הנשים המקטרות לבדן שאמרו וכי מה שאנחנו מקטרים וזהירות להסך לה נסכים האם מבלעדי דעת אנשינו עשינו למלכת השמים מיני מאכל:

להעציבה. ר״ל לשמח אותה ואמר על דרך הכינוי וכאומרות מה זה תוכיח לאנשינו למען ימחו בידינו וכי אין דעתם עמנו:

המבלעדי. ענינו כמו זולת וכן מבלעדי אישך (במדבר ה׳):

אנשינו. בעלינו:

כונים. מין מאכל ויתכן שנקרא כן על כי עשאום בכוונת הלב ותקון רב וכן לעשות כוונים (לעיל ז׳):

להעציבה. מלשון עצבון והוא דרך כנוי על השמחה:

וכי אנחנו מקטרים ר"ל וכי תחשוב שזאת יעשו הנשים הסכלות מדעת עצמן, עד שמסכלותן יעשו זאת לשם אלהות ועבודה, וכי מבלעדי אנשינו עשינו לה כונים הלא זאת עשינו בידיעת אנשינו שהם חכמים ונבונים, ולא לשם אלהות רק כונים עשינו דמות שיהיה מכוון אל שפע הכוכב להיות כעין עצב ודפוס אל הכוכב שיריק עליו ברכתו, ועל מכוון זה הסכנו נסכים לא על כוונת אלהות ולשם עבודה: