ה֗וֹי חֶ֚רֶב לַיהֹוָ֔ה עַד־אָ֖נָה לֹ֣א תִשְׁקֹ֑טִי הֵאָֽסְפִי֙ אֶל־תַּעְרֵ֔ךְ הֵרָגְעִ֖י וָדֹֽמִּי׃

וַי חַרְבָּא דִשְׁלִיחָא מִן קֳדָם יְיָ עַד אֵימָתַי לָא תְנוּחִין אִתְכַּנְשִׁי לְנִדְנָךְ לְבֵית זִמְנָא תְנוּחִין:

הוי חרב לה׳. כאלו קורא אל החרב ואומר אתה החרב הבאה בהשגחת ה׳ עד מתי לא תשקוטי הלא כבר הרגת בהם מאז על ידי פרעה ולכן האספי אל תערך ומצאי מרגוע ושתוק מלהרוג עוד:

הוי. הוא ענין לשון קריאה:

עד אנה. עד מתי:

תשקוטי. ענין מנוחה:

האספי. ענין כניסה כמו ואין איש מאסף אותם (שופטים יט):

תערך. ענין תיק ונרתק כמו וישלפם מתערה (ש״א וז):

הרגעי. מלשון מרגוע ומנוחה:

ודומי. ענין שתיקה כמו וידום אהרן (ויקרא י):

הוי חרב לה' עד אנה לא תשקטי, אחר שחרב ה' באה עליהם שתי פעמים קורא מתי תשקט החרב, או האספי אל תערך, שהוא מליצה שישוב המחריב לארצו ולא ירעיש עוד ממלכות, או על כל פנים הרגעי ודמי, גם שאת חוץ לתערך הרגעי מעט ודומי, ולא תהרגי בתמידות: