לָכֵ֗ן כֹּה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֧י מַאֲכִילָ֛ם אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה לַעֲנָ֑ה וְהִשְׁקִיתִ֖ים מֵי־רֹֽאשׁ׃

בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל הָא אֲנָא מַיְתֵי עָקָא עַל עַמָא הָדֵין מְרַר כְּגִידִין וְאַשְׁקִינוּן כָּס דִלְוָט בְּרֵישֵׁי חִיוְיָן:

הנני מאכילם וכו׳. ר״ל אביא עליהם צרות שונות:

לענה. שם עשב מר:

מי ראש. מי סחיטת ראש והוא שם עשב מר:

לכן, הנני מאכילם לענה, כמו שזנו את נפשם במאכלים מרים ואמונות ארסיות המשחיתים אותה: