וּבְנֵ֣י צִיּ֗וֹן גִּ֤ילוּ וְשִׂמְחוּ֙ בַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם כִּֽי־נָתַ֥ן לָכֶ֛ם אֶת־הַמּוֹרֶ֖ה לִצְדָקָ֑ה וַיּ֣וֹרֶד לָכֶ֗ם גֶּ֛שֶׁם מוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בָּרִאשֽׁוֹן׃

אֶת הַמּוֹרֶה. אֶת נְבִיאֵיכֶם הַמּוֹרִים אֶתְכֶם לָשׁוּב אֵלַי כְּדֵי לְצַדֵּק אֶתְכֶם:

מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ. כְּמוֹ ״יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ״ (דברים יא:יד):

בָּרִאשׁוֹן. בְּנִיסָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיּוֹרֶה הִיא רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה הַיּוֹרֶדֶת עַל הַזֶּרַע וְהוּא בְּמַרְחֶשְׁוָן, אוֹתָהּ שָׁנָה בְּנִיסָן זָרְעוּ כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִית שֶׁגָּדְלָה הַתְּבוּאָה בְּאַחַד עָשָׂר יוֹם:

וּבְנֵי צִיוֹן בִּיעוּ וַחֲדוּ בְּמֵימְרָא דַייָ אֱלָהָכוֹן אֲרֵי אֲתִיב לְכוֹן יַת מַלְפְכוֹן בִּזְכוּ וּמַחִית מְטַר בַּכִּיר בְּעִדָנֵיהּ וּלְקִישָׁא בְּיְרַח נִיסָן:

ובני - אמר יפת: כי המורה הוא הנביא שהוא מורה אותם בדרך צדק, על כן באה להם הטובה והזכיר מורה ומלקוש כמו: בלחי החמור חמור חמרתים שלשים עיירים ושלשים עיירים המבעיר את הבערה כי יבער איש. ולפי דעתי: שהוא כמו יורה ואמר את המורה לצדקה כמו: שמש צדקה ומרפא בכנפיה.

וטעם בראשון - בחדש הראשון כי לעולם יהיו בין זמן היורה שהוא כמו המורה ובין זמן המלקוש ימים רבים, ובחדש ראשון יבאו שניהם וזה במעשה נס וגם הוא: כי הגדיל ה' לעשות.

את המורה לצדקה. את המטר יתן בצדקה ולא לפי הגמול:

בראשון. ר״ל כמו בזמן הראשון קודם עצירת הגשמים שהיה כל אחד בזמנו:

המורה. כן יקרא הגשם היורד אחר הזריעה כי מרוה ומשביע הארץ והזרעים וכן יורה ומלקוש (דברים י״א):

לצדקה. כמו בצדקה ובא הלמ״ד במקום הבי״ת כמו ישבת לכסא (תהילים ט׳:ה׳) ומשפטו בכסא:

ומלקוש. הוא מטר המאוחר היורד על הקשין ועל המלילות:

ובני ציון, אולם בני ציון אתם לא תשמחו על הצלחות הזמניות, רק גילו ושמחו בה' אלהיכם, על ששב ה' להתרצות אליכם ע"י ששבתם בתשובה לפניו זה יהיה עקר שמחתכם, וא"כ תשמחו אח"כ במה ששלח עליכם את הארבה והרעב שבזה הכריח אתכם לשוב בתשובה, וא"כ תשמחו על כי נתן לכם את המורה לצדקה, שהארבה הוא היה המורה שלמד אתכם לעשות צדקה במצות שבין אדם למקום, באופן שלבסוף תשמחו על שהביא עליכם יסורים שבזה למד אתכם להטיב מעשיכם, וע"י שלמדתם לצדקה והטיבותם מעשיכם עי"כ יוריד לכם גשם יורה ומלקוש בראשון וסר הרעב מעליכם. והנה הדין הוא שאם בא כסליו ולא ירדו גשמים יתענו ב"פ בה"ב ואח"כ יתענו ז' תעניות ואם אח"כ לא ירדו גשמים לא יתענו עוד כי אין הגשם מועיל כ"כ רק יחידים מתענים עד ניסן. וכשיצא תקופת ניסן וירדו גשמים הם סימן קללה, ועל זה אמר בני ציון גילו ושמחו שהם התענו עד ניסן והגשם בא בניסן, גשם לאילנות מורה ומלקוש לתבואה (כי זמן האילנות בפרוס פסח כמ"ש במס' תענית) ובכ"ז הגם שכבר עבר זמן הגשמים היה ברכה בו, כי.