וְיִתְכַּסּ֣וּ שַׂקִּ֗ים הָֽאָדָם֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה וְיִקְרְא֥וּ אֶל־אֱלֹהִ֖ים בְּחׇזְקָ֑ה וְיָשֻׁ֗בוּ אִ֚ישׁ מִדַּרְכּ֣וֹ הָֽרָעָ֔ה וּמִן־הֶחָמָ֖ס אֲשֶׁ֥ר בְּכַפֵּיהֶֽם׃

וְיִתְכַּסוּן סַקִין אֱנָשָׁא וּבְעִירָא וִיצַלוּן קֳדָם יְיָ בִּתְקוֹף וִיתוּבוּן גְבַר מֵאוֹרְחֵיהּ בִּישְׁתָּא וּמִן חֲטוֹפָא דְבִידֵיהוֹן:

ויתכסו, ויקראו - האדם מי שהוא בן דעת, או מי שהוא שידע שעשה רע, או כמו אולי.

ומלת ושב - על השם הנכבד.

ויתכסו. גם זה מן הכרוז שצוה שכולם יתכסו בשקים להראות הכנעה מרובה ושהאנשים יקראו אל אלהים בכל לב וכל אחד ישוב מדרכו הרעה ומן החמס אשר עשו בכפיהם:

בחזקה. ר״ל בכל לב:

ויתכסו, גם בכסוי השק יכללו גם הבהמה והוסיף א] תפלה, שיקראו אל אלהים בחזקה, ב] תשובה שישובו כל איש מדרכו הרעה ומן החמס, כי על החמס אין מועיל הוידוי והחרטה עד שישיב את החמס הנמצא בכפיו, אל בעליו: