וַיַּזְעֵ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ בְּנִֽינְוֵ֔ה מִטַּ֧עַם הַמֶּ֛לֶךְ וּגְדֹלָ֖יו לֵאמֹ֑ר הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה הַבָּקָ֣ר וְהַצֹּ֗אן אַֽל־יִטְעֲמוּ֙ מְא֔וּמָה אַ֨ל־יִרְע֔וּ וּמַ֖יִם אַל־יִשְׁתּֽוּ׃

וְאַכְרֵיז וַאֲמַר בְּנִינְוֵה מִגְזֵירַת מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי לְמֵימָר אֱנָשָׁא וּבְעִירָא תּוֹרָא וַעֲנָא לָא יִטְעֲמוּן מִדַעַם וְלָא יִרְעוּן וּמַיָא לָא יִשְׁתּוּן:

ויזעק, מטעם - מעצתו ודעתו ושכלו, כמו בשנותו את טעמו.

ויזעק. צוה להכריז בקול זעקה לאמר מעצת המלך ומעצת גדולי המלכות נגזר לאמר האדם והבהמה וגו׳ ובעבור עגמת נפש ציוו למנוע מאכל מבהמות למען יכנע לב האנשים:

אל ירעו. מוסב על הבהמה:

ויזעק. הכריז בקול זעקה:

מטעם. ענין עצה הנאמרה בטעם וכן וטעם זקנים יקח (איוב י״ב:כ׳):

יטעמו. מל׳ טעימה וענינו אכילה מועטת:

מאומה. שום דבר:

ירעו. מל׳ מרעה:

ויזעק, וחוץ מזה צוה להכריז, מטעם המלך וגדוליו ועצתיו יצא הכרוז לאמר, א] האדם והבהמה (היינו הבהמה הנמצאת בבית האדם) אל יטעמו מאומה, ב] והבקר והצאן הרועים בשדה אל ירעו, וכולם מים אל ישתו: