וַיְהִ֣י ׀ כִּזְרֹ֣חַ הַשֶּׁ֗מֶשׁ וַיְמַ֨ן אֱלֹהִ֜ים ר֤וּחַ קָדִים֙ חֲרִישִׁ֔ית וַתַּ֥ךְ הַשֶּׁ֛מֶשׁ עַל־רֹ֥אשׁ יוֹנָ֖ה וַיִּתְעַלָּ֑ף וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת וַיֹּ֕אמֶר ט֥וֹב מוֹתִ֖י מֵחַיָּֽי׃

וַהֲוָה כְּמַדְנַח שִׁמְשָׁא וְזַמֵין יְיָ רוּחַ קִדוּמָא שְׁתִיקָא וּטְפָחַת שִׁמְשָׁא עַל רֵישָׁא דְיוֹנָה וְאִשְׁתַּלְהִי וּשְׁאֵיל יַת נַפְשֵׁיהּ לְמֵימַת וַאֲמַר טַב דַאֲמוּת מִדְאֵיחֵי:

ויהי, רוח קדים - ממזרח.

חרישית - אמר רבי מרינוס: שהיתה חזקה ומשמעת שאון, עד שתחרשנה האזנים.

ויתעלף - כמו: תתעלפנה, ותכס בצעיף ותתעלף - שהתעלף בבגדיו.

רוח קדים. היא העזה שברוחות וחמה ביותר ולא היה דבר עומד בפניה כי הוא ישב במזרח העיר:

חרישית. ר״ל משמיע שאון רב עד שהיה מחריש את האזנים:

ותך השמש. ר״ל השמש השליך ניצוציו על ראש יונה:

ויתעלף. בעבור חמימת הרוח וחום השמש:

וישאל את נפשו. שאל ובקש את נפשו להפרד ממנו למען ימות:

ויאמר. אמר אל נפשו טוב מותי מחיי וזהו על כי נחלה מאד מתוקף חמימות הרוח וניצוצי השמש וסבל יסורים הרבה:

חרישית. מל׳ חרש:

ותך. ר״ל זרחה והשליך ניצוציו:

ויתעלף. ענין חלשות והעדר ההרגשה כמו בניך עולפו (ישעיה נא):

רוח קדים חרישית שמחרשת האזנים מרוב המייתה והוא רוח חם מאד: