חנה ושמואל

תפילת חנה בשילה, לידת שמואל והקדשתו לה'.

אֶלְקָנָה מן הרמתיים היו לו שתי נשים: פְּנִנָּה שילדה בנים, וחַנָּה שהיתה עקרה. מדי שנה עלו להשתחוות ולזבוח בשילה, ופנינה הכעיסה את חנה על עקרותה. חנה בכתה ולא אכלה, ואלקנה ניחמה: ״הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים״.

חנה קמה והתפללה על נפשה אל ה', ״וַתִּבְכֶּה בָכֹה״, ונדרה: אם ה' ייתן לה זרע אנשים, ״וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ״. היא דיברה על לבה ורק שפתיה נעו, ועֵלִי הכהן חשבהּ לשיכורה. כשהסבירה, בירכה עלי ״לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ״.

ה' זכר את חנה, ותלד בן ותקרא שמו שְׁמוּאֵל, ״כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו״. משגמלתו, העלתה אותו אל בית ה' בשילה ומסרה אותו לעלי: ״אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי... וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה'״. חנה נשאה תפילת הודיה, ״עָלַץ לִבִּי בַּה'״. שמואל גדל לפני ה' ונעשה לנביא הגדול שמשח את שאול ואת דוד.

משמעות ומסר

תפילת חנה, הנאמרת בלב ובלחש, הפכה למופת התפילה בתנ״ך. הסיפור מלמד על כוחה של תקווה ונדר מתוך צער, ועל אם המקדישה את בנה היקר לייעוד גדול.

תוכן מקורי מבוסס-מקורות

סיפור זה נכתב במקור על ידינו כדי להנגיש את חנה ושמואל בתנ״ך. הסיפור מבוסס על הכתוב במקרא ועל הפסוקים המצוטטים, ונערך אנושית. פרטים מסורתיים או מדרשיים מצוינים במפורש (״לפי המדרש״, ״חז״ל מספרים״) ואינם מעורבים בפשט הכתוב.