כשראה העם כי בושש משה לרדת מן ההר, נקהלו על אהרן ואמרו ״קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ... לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ״. אהרן אמר לפרק נזמי הזהב, ״וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה״, והעם אמר ״אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. אהרן בנה מזבח וקרא חג לה' למחר, והעם זבח והשתחווה, ״וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק״.
ה' אמר למשה לרדת, ״כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ״, וביקש לכלותם ולעשות ממשה גוי גדול. משה חילה את פני ה', והזכיר את הברית עם האבות: ״זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ״, ״וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה״.
משה ירד ובידו שני לוחות העדות. כאשר ראה את העגל ואת המחולות ״וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם״. הוא שרף את העגל, טחנו והשקה את בני ישראל. בני לוי התייצבו לצד ה', ורבים מן החוטאים נענשו. משה שב ועלה אל ה' לבקש סליחה, ״וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם״, וה' סלח וחידש את הברית ואת הלוחות.
חטא העגל מלמד על שבירות האמונה ברגע של אי-ודאות והמתנה. אך הוא גם סיפור על מנהיגות וסליחה: משה מתפלל על עמו, וה' מחדש את הברית - יסוד לרעיון התשובה.