פלשתים נאספו למלחמה, ואיש הביניים גָּלְיָת מגת, ״גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת״, יצא ארבעים יום וחירף את מערכות ישראל: ״תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד״. שאול וכל ישראל חתו ויראו מאוד. דָּוִד, בנו הצעיר של יִשַׁי מבית לחם, בא להביא צידה לאחיו, ושמע את חרפת הפלשתי, ואמר ״מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים״.
דוד התייצב לפני שאול ואמר ״עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה״, וסיפר כי הכה ארי ודוב שנשאו שה מן העדר. שאול הלבישו מדיו, אך דוד הסירם, לקח מקלו, חמש אבנים חלוקות מן הנחל וקלעו בידו, ויצא אל הפלשתי.
גלית ביזה את דוד, ודוד ענה ״אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית... וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת״. דוד שלח ידו אל הכלי, לקח אבן וקלע, ״וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ״, וגלית נפל על פניו ארצה. דוד כרת את ראשו בחרבו, והפלשתים נסו. כך הפך הנער לגיבור ישראל.
דוד וגלית הפך לסמל הניצחון של החלש והצנוע על הענק היהיר. הסיפור מלמד שאמונה ואומץ גוברים על כוח ונשק, וש״לא בחרב ובחנית יהושיע ה'״.