אֱלִישָׁע הנביא, תלמיד אליהו, היה עובר בשונם. אישה גדולה שם החזיקה בו לאכול לחם, ואמרה לאישהּ לבנות עלייה קטנה עם מיטה, שולחן, כיסא ומנורה, ״וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה״. אלישע ביקש לגמול לה, וכיוון שאין לה בן ואישהּ זקן, בירכהּ: ״לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן״. והאישה הרתה וילדה בן.
הילד גדל, ויום אחד יצא אל אביו אל הקוצרים, וקרא ״רֹאשִׁי רֹאשִׁי״, ״וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת״. האישה השכיבה אותו על מיטת איש האלוהים, רכבה על אתון ומיהרה אל אלישע בהר הכרמל, ואחזה ברגליו בצערה.
אלישע בא אל הבית, והנער מת מושכב על מיטתו. הוא בא אל החדר, התפלל אל ה', ״וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד״, וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו, ״וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד״. הנער עטש שבע פעמים ״וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו״. אלישע קרא לאם ואמר ״שְׂאִי בְנֵךְ״. אחד מני נסים רבים המסופרים על אלישע.
סיפור השונמית מלמד על הכנסת אורחים ועל גמול טוב שאינו נשכח. הוא מבטא את כוחה של תפילה ואת רגישות הנביא לצרת היחיד, ואת התקווה גם מול אובדן קשה.