יִפְתָּח הגלעדי היה ״גִּבּוֹר חַיִל״, בן אישה זונה, וגורש בידי אחיו מנחלת אביהם. כאשר נלחמו בני עמון בישראל, פנו זקני גלעד אל יפתח לשוב ולהיות להם לקצין. יפתח שב, ושלח תחילה אל מלך בני עמון דברי שלום וטענות היסטוריות על הארץ, אך המלך לא שמע.
רוח ה' היתה על יפתח, והוא נדר נדר: ״אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי, וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי... וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה״. יפתח עבר אל בני עמון, וה' נתנם בידו, והכה בהם מכה גדולה מאוד.
בשובו לביתו יצאה לקראתו בתו בתופים ובמחולות, ״וְהִיא יְחִידָה, אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת״. יפתח קרע בגדיו ואמר ״פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב״. הבת ביקשה שהות של חודשיים לבכות על הרֶיה בהרים עם רעותיה. הכתוב חותם כי נעשה לה כנדרו, ותהי חוק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעה ימים בשנה. הסיפור נלמד כאזהרה מפני נדר נמהר.
סיפור יפתח מלמד על סכנת הנדר הנמהר: מילה נחפזת גובה מחיר טרגי. הוא מציב את אחריות האדם על דבריו, ואת הכאב שבמחויבות שאי אפשר לחזור ממנה.