דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם בְּבֹֽאֲכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃

ה׳ מצווה לדבר אל בני ישראל: בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. רש״י מבאר ש״בבואכם אל הארץ״ משונה ביאה זו מכל הביאות שבתורה, שבכולן נאמר ״כי תבוא״ או ״כי תבואו״, ולכן כולן למדות זו מזו; וכיוון שפירט הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כאן כן. כך הפסוק פותח את מצוות חלה בהזכרת הכניסה לארץ. לשון ״בבואכם״ המיוחדת מלמדת, לפי רש״י, שחיוב החלה תלוי בכניסה לארץ ובישיבה בה, ולא מיד עם הכניסה. הפסוק ממשיך את קו הנחמה של הפרשה, שכן עצם הציווי לעתיד מניח שישראל אכן יגיעו אל ארצם ויתיישבו בה.