בְּמִדְבַּר ט״ו · ל״ה

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָאִ֑ישׁ רָג֨וֹם אֹת֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃

במילים פשוטות

ה׳ פוסק: ויאמר ה׳ אל משה מות יומת האיש, רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה. רש״י מבאר ש״רגום״ הוא לשון עשייה מתמשכת, כמו ״הלוך״, ״זכור״ ו״שמור״. על פי הפשט, ה׳ קובע את צורת המיתה שלא נודעה קודם: סקילה באבנים בידי כל העדה, מחוץ למחנה. תרגום אונקלוס מוסר את הפסוק כלשונו. כך הפסוק משלים את הוראת העונש: המקושש יומת בסקילה מחוץ למחנה בידי הציבור כולו. הביצוע בידי כל העדה מבטא את אחריות הקהילה כולה על שמירת השבת, וההוצאה מחוץ למחנה מלמדת על מקום הסקילה. הפסוק סוגר את סיפור המקושש בקביעת העונש המפורש, שהמתין לו משה מאז הנחת האיש במשמר.
מבוסס על רש״י · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

רגום. עָשֹׂה, פשנ"ט, וְכֵן הָלוֹךְ אלנ"ט, וְכֵן "זָכוֹר" (שמות כ, ח) וְ"שָׁמוֹר" (דברים ה, יב):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל גַבְרָא רְגוּמוּ יָתֵיהּ בְּאַבְנַיָא כָּל כְּנִשְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל