וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

פסוק זה חוזר על לשון הפתיחה הרגילה, ובו ה׳ פונה אל משה כדי למסור לו את הציווי הבא - להינצל מתוך העדה. אין בו תוכן עצמאי, אלא סימן לפתיחת דיבור חדש בתוך המאורע. חזרת הכתוב על ״וידבר ה׳ אל משה לאמר״ מסמנת את המעבר מהתגלות הכבוד אל הציווי המפורש, ומדגישה שכל דבר ה׳ אל משה מקורו בדיבור ישיר, אף בעיצומו של אירוע המגפה המתפרצת בעם.