וּבַיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֗י פָּרִ֧ים בְּנֵי־בָקָ֛ר שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר תְּמִימִֽם׃

הפסוק מפרט את קורבנות היום השני של סוכות: שנים עשר פרים, שני אילים וארבעה עשר כבשים בני שנה תמימים. אונקלוס מתרגם כפשוטו. חזקוני מבאר שפרי החג הולכים ומתמעטים לפי שכל ישראל שוהים בירושלים כל שבעת הימים, מה שאין כן בשאר הרגלים, ואם יקריבו בשווה כל שמונת הימים יהיו למשא. הפסוק קובע את מוסף היום השני, שבו מספר הפרים פחת מן היום הראשון: שנים עשר פרים במקום שלושה עשר. מספר האילים והכבשים נותר קבוע. חזקוני מסביר את טעם ההדרגה בכך שישראל שוהים בירושלים כל ימי החג, ולכן הפחתת הקורבנות מקלה על ההוצאה. הפסוק ממשיך את סדרת המוספים ההולכים ומתמעטים: מדי יום פוחת פר אחד, עד שביום השביעי יקרבו שבעה פרים בלבד. כך נשמר המבנה המיוחד של קורבנות סוכות, שבו הפרים לבדם משתנים במספרם, בעוד האילים והכבשים קבועים בכל ימי החג.