וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

הפסוק עוסק בפדיון: ואת פדויי השלושה והשבעים והמאתיים העודפים על הלווים מבכור בני ישראל. רש״י מבאר שאלו הבכורות הצריכים להיפדות, השלוש מאות שבעים ושלושה העודפים על מספר הלווים, ומהם ייקח חמישה שקלים לגולגולת, ומוסיף רמז שכך הייתה מכירתו של יוסף בעשרים כסף. לפי פשט הכתוב, כיוון שמספר הבכורות עלה על מספר הלווים בשלוש מאות שבעים ושלושה, אין די לווים לפדות את כל הבכורות, ולכן העודף נפדה בכסף. התורה מציינת במדויק את מספר הבכורות העודפים כדי לקבוע את סכום הפדיון הכולל. כך מטופל ההפרש שבין הבכורות ללווים, שכן כל בכור שאין כנגדו לוי חייב פדיון כספי לכהנים.