וְ֠אִ֠ם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַיהֹוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃

הפסוק קובע שאם ביום שמוע בעלה הניא אותה והפר את נדרה ואת מבטא שפתיה, וה׳ יסלח לה. רש״י מבאר שיכול היה לחשוב שאף אם לא הפר האב, לכן נאמר ״בנעוריה בית אביה״ - כל שבנעוריה ברשות אביה היא. אבן עזרא מבאר ש״ביום שמוע״ פירושו הדבר מפיה, ו״מבטא שפתיה״ הוא השבועה. הפסוק קובע את דין הפרת הבעל: אם הבעל מפר את נדר הארוסה ביום שמעו, הנדר בטל וה׳ סולח לה. רש״י מבהיר שהפרת הבעל לבדה אינה מספקת לארוסה, אלא נדרש שאף האב יפר, כפי שנלמד מ״בנעוריה בית אביה״. אבן עזרא מבאר את משמעות ״מבטא שפתיה״ כשבועה. הפסוק משלים את דיני הארוסה: הפרת הנדר דורשת את שיתוף שני הצדדים, האב והבעל, וכל אחד מהם צריך להפר ביום שמעו. אם שניהם מפרים, הנדר בטל והאישה נסלחת. כך מתבטא ייחוד מעמד הארוסה, הנתונה לסמכות משותפת, שבה נדרשת הסכמת שני בעלי הסמכות להפרת הנדר.