בְּרֵאשִׁית מ״ד · ז׳

וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֙ילָה֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ מֵעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃

במילים פשוטות

האחים משיבים בתדהמה: מדוע אדוני מדבר דברים כאלה? חלילה לעבדיך מלעשׂות מעשׂה כזה. רש״י מבאר ש״חלילה״ הוא לשון גנאי, דבר זה חולין הוא לנו, ומביא את תרגום אונקלוס ״חס״, שחס מאת הקדוש ברוך הוא יהיה עלינו מלעשׂות זאת. הספורנו מסביר שהאחים חשו שהשליח חושד בכולם. אור החיים מוסיף שכוונתם היתה שלא רק מעשׂה הגניבה עצמו רחוק מהם, אלא אפילו כל דבר הדומה למעשׂה מכוער כזה חלילה להם לעשׂות. בכך הם דוחים את החשד מכול וכול.
מבוסס על רש״י, אונקלוס, ספורנו, אור החיים · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

חלילה לעבדיך. חֻלִּין הוּא לָנוּ, לְשׁוֹן גְּנַאי, וְתַרְגוּם חַס לְעַבְדָּיךְ - חַס מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהִי עָלֵינוּ מֵעֲשׂוֹת זֹאת, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּתַּלְמוּד "חַס וְשָׁלוֹם":

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲמָרוּ לֵהּ לְמָה יְמַלֵּל רִבּוֹנִי כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין חַס לְעַבְדָּיךְ מִלְּמֶעְבַּד כְּפִתְגָּמָא הָדֵין

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה? כְּמוֹ חוֹשֵׁד אֶת כֻּלָּנוּ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

לָמָּה יְדַבֵּר וְגוֹ׳ כַּדְּבָרִים וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, מַה מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לַדְּבָרִים? לֹא מִבָּעְיָא הַדְּבָרִים עַצְמָם, אֶלָּא אֲפִלּוּ הַדּוֹמֶה לָהֶם אֵין רָאוּי לוֹ לְדַבֵּר, כָּל דְּדוֹמֶה לְכִעוּר זֶה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ דּוֹמֶה לָזֶה, וְהוּא אָמְרוֹ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וְאָמְרוֹ הֵן כֶּסֶף וְגוֹ׳, וְהוּא כְּבָר סָתַר קַל וָחֹמֶר זֶה כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי, נִתְכַּוְּנוּ לִסְתֹּר טַעֲנָתוֹ בֵּין מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ כִּי כַּוָּנָתוֹ לוֹמַר כִּי סָתְרוּ לְחֶזְקַת הֲשָׁבָה כִּי אֵינָהּ לְצַד אֱמוּנָתָם אֶלָּא דְּבַר מִקְרֶה, אָמְרוּ כִּי הֵן אֱמֶת כִּי יִהְיֶה דָּבָר זֶה דֶּרֶךְ מִקְרֶה בְּאִישׁ גַּזְלָן לַעֲשׂוֹת כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲבָל לֹא בְּסֵדֶר זֶה שֶׁאַחַר שֶׁזָּכָה בּוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם רָחוֹק יָמִים רַבִּים, אֲפִלּוּ לְאִישׁ נֶאֱמָן קָשֶׁה הוּא אֶצְלוֹ לְהָשִׁיב גָּזֵל הַנֶּאֱכָל, וַאֲנוּ הֲשִׁיבוֹנוּהוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן אַחַר שֶׁזָּכִינוּ בּוֹ לְמֵרָחוֹק, מְצִיאוּת זֶה לֹא יִמָּצֵא אֶלָּא בִּבְחִינַת הַנֶּאֱמָן גָּמוּר. וּכְנֶגֶד מַה שֶׁנִּתְחַכַּמְתָּ לוֹמַר כִּי לְמִרְמָה נִתְכַּוַּנּוּ בַּהֲשָׁבַת הַכֶּסֶף, הֵן אֱמֶת כִּי דְּבָרָיו יֻצְדְּקוּ אִם הָיָה הַגָּבִיעַ נֶחְשָׁב אֶצְלָם לִפְעֻלָּתוֹ לְנַחֵשׁ, יִהְיוּ הַדְּבָרִים כְּטַעֲנָתוֹ, אֲבָל כְּפִי הָאֱמֶת הוּא אֶצְלָם כִּשְׁאָר כֶּסֶף בְּעָלְמָא כִּי לֹא יְנַחֲשׁוּ וְגַם לֹא יָדְעוּ לְנַחֵשׁ בּוֹ, וְאֵינוֹ אֶצְלָם אֶלָּא כִּשְׁאָר כֶּסֶף, וְהוּא אָמְרוֹ אֵיךְ נִגְנֹב וְגוֹ׳ כֶּסֶף וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, אֵינוֹ אֶצְלֵנוּ הַגָּבִיעַ אֶלָּא בְּגֶדֶר כֶּסֶף. וּמַה שֶׁאָמְרוּ אוֹ זָהָב נִתְכַּוְּנוּ לוֹמַר שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים הַגָּבִיעַ שֶׁהוּא טוֹעֵן עָלָיו אִם הוּא כֶּסֶף אוֹ זָהָב, וְזֶה יַגִּיד שֶׁאֵין לָהֶם יְדִיעָה בּוֹ כָּל עִקָּר.

מקור: ספריא · נחלת הכלל