בְּרֵאשִׁית ו׳ · ט״ז

צֹ֣הַר ׀ תַּעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶּ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

הפסוק ממשיך בהוראות בניית התיבה: לעשות לה צוהר, לכלותה למעלה עד אמה, לשים את פתחה בצידה, ולבנותה בשלוש קומות. רש״י מביא שני פירושים ל״צוהר״ - יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה לדרים בתיבה. ״ואל אמה תכלנה מלמעלה״ - הכיסוי היה משופע ועולה עד שהוא קצר למעלה, כדי שהמים יזובו למטה. ״בצידה תשים״ - כדי שלא ייפלו הגשמים לתוכה. ״תחתיים שניים ושלישים״ - שלוש עליות זו על גב זו: העליונים לאדם, האמצעיים למגורי הבהמות והתחתונים לזבל. ספורנו מוסיף שפתח התיבה נעשה בצד הרוחב.
מבוסס על רש״י, ספורנו · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

צהר. יֵ"אֹ חַלּוֹן וְיֵ"אֹ אֶבֶן טוֹבָה הַמְּאִירָה לָהֶם (ב"ר שם):

ואל אמה תכלנה מלמעלה. כִּסּוּיָהּ מְשֻׁפָּע וְעוֹלֶה עַד שֶׁהוּא קָצָר מִלְמַעְלָה וְעוֹמֵד עַל אַמָּה כְּדֵי שֶׁיָּזוּבוּ הַמַּיִם לְמַטָּה מִכָּאן וּמִכָּאן:

בצדה תשים. שֶׁלֹּא יִפְּלוּ הַגְּשָׁמִים בָּהּ:

תחתים שנים ושלשים. ג' עֲלִיוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ, עֶלְיוֹנִים לָאָדָם, אֶמְצָעִים לְמָדוֹֹר, תַּחְתִּיִּים לְזֶבֶל (שם):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

נֵהוֹר תַּעְבֵּיד לְתֵבוֹתָא וּלְאַמְתָא תְּשַׁכְלְלִינַהּ מִלְּעֵלָּא וְתַרְעָא דְתֵבוֹתָא בְּסִטְרַהּ תְּשַׁוִּי מְדוֹרִין אֲרָעִין תִּנְיָנִין וּתְלִיתָאִין תַּעְבְּדִנַּהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

צהר. מקום שיכנס ממנו האור והוא מגזרת צהרים והוא נעשה למעלה כמשפט ואחר שהיה למעלה אמה אחת באורך היה ברחב ששית אמה, והנה התיבה כדמות משלש וראשו חד וכן מקצעותיו על כן לא תתהפך והפתח בצד האחד והיה עולה אליו בסלם וידענו כי התיבה גדולה מאד גם יתכן להיות קומת נח גדולה מקומתינו, כי האמה היא כמדתו ויתכן היותה כאשר היא נחלקת על שלש גובה, התחתיים עשר אמות וי"א כי רבים היו והכתוב אחז דרך קצרה:

תחתים. תואר השם, וכן שְנִיִם וכן שלשים, והשואלים למה לא אמר ושלישיים עינים להם ולא יראו, הלא יראו, סלה, קשת, גנב, תאר השם, ונגיד ופקיד וחסיד וחכם ונבון תאר השם וכל מלה כפי משקלה ומערכתה ומשקל שלישים כמשק, נגידים חסידים, כי האחד הוא שליש כמו חסיד או יתכן שיו"ד שנים משמשת עצמה ומלת שלישים עמה, אולי תנוח דעת השואלים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

בְּצִדָּהּ תָּשִׂים. בְּצַד רָחְבָּהּ, כִּי הוּא יִקָּרֵא צַד, וּפְאַת הָאֹרֶךְ יִקָּרֵא צֶלַע.

תַּחְתִּיִּם. הַמּוּרְגָּלִים בָּאֳנִיּוֹת.

שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים. דּוֹמִים לַתַּחְתִּיִּים הַמֻּרְגָּלִים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

צהר תעשה לתבה. הוא החלון שפתח נח כששלח את העורב והיונה ובעוד שהיה סתום נתן שם אבן טובה להאיר להם בפנים ונמצאו דברי רבותינו מכוונים, כי יש אומרים חלון היה, וי״‎א אבן טובה, כי לפי הנראה ספק, ועדות הכתוב שם היה החלון. ולפי פשוטו צהר תעשה לתבה לשון יצהר פי׳‎ שמן תעשה לצורך התיבה להאיר בה. ואין לפרש חלון להאיר בה ולהכניס בה אורה שהרי לא שמשו המזלות להדיא כל ימי המבול.

ואל אמה תכלנה מלמעלה. אצוהר קאי תכלה החלון מלמעלה סמוך לגג אמה ולא יזיקו לו הגשמים שהכסוי מסך עליו. וצוהר וחלון משמשים לשון זכר ולשון נקבה כמו חלוני שקופים אטומים וכן הרבה.

ופתח התבה בצדה תשים. בקרן זוית אחת ולא באמצע פני רחבה לפי שהוא קולט כל כובד המים ורוב רוח שולט בו. ד״‎א בצדה בשליש העליון של גובה התיבה.

תחתים שנים ושלשים. שלשים הם העליונים והם היו לאדם ולכל מאכל.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִישִׁים. יֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן, אִם הָיָה צָרִיךְ לְחַלֵּק כָּל מָדוֹר וּמָדוֹר לְפִי עִנְיָנוֹ, עֶלְיוֹנִים לְאָדָם, אֶמְצָעִיִּים לְמָדוֹר, תַּחְתּוֹנִים לְזֶבֶל, אִם כֵּן לָמָּה לֹא צִוָּה לַעֲשׂוֹתָם בְּשֶׁטַח אֶחָד, וְלָמָּה נַעֲשׂוּ בְּזוֹ עַל גַּב זוֹ דַּוְקָא? וְרֶמֶז כָּאן שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה שְׁטָחִים אֵלּוּ בְּדִמְיוֹן כָּל שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת, כִּי בִּזְמַן הַמַּבּוּל נִתְקַלְקְלוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת וְהַמַּזָּלוֹת לֹא שִׁמְּשׁוּ כְּלָל, עַל כֵּן נַעֲשֵׂית הַתֵּבָה בְּצִיּוּר זֶה לְהוֹרוֹת עַל קִיּוּמָם. וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה״ (בראשית ו, טז), לְפִי זֶה הָיָה הַגַּג לְמַעְלָה רַק רֹחַב אַמָּה אַחַת, וּלְמַטָּה מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת וְהוֹלֵךְ וּמַרְחִיב כְּדֶרֶךְ כָּל דָּבָר הַמְשֻׁפָּע וְהוֹלֵךְ. רָמַז שֶׁרַק הוּא יִתְבָּרַךְ אֶחָד בְּתַכְלִית הָאַחְדוּת, וְכָל הַקָּרֵב הַקָּרֵב בְּיוֹתֵר אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה יִתְבָּרַךְ נִמְצָא בּוֹ חֵלֶק יוֹתֵר גָּדוֹל בְּעִנְיַן הָאַחְדוּת. כִּי הַמַּלְאָכִים הַקְּרוֹבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם רִבּוּי הַמִּינִים, כִּי זֶה נִבְרָא מֵאֵשׁ וְזֶה מִמַּיִם וְזֶה מֵרוּחוֹת, מִכָּל מָקוֹם אֵין בָּהֶם הַרְכָּבַת אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶם הוּא מִיְּסוֹד אֶחָד פָּשׁוּט בְּלֹא הַרְכָּבָה. וְהָעוֹלָם הָאֶמְצָעִי, נוֹסָף עַל רִבּוּי הַמִּינִים, יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מֵהֶם הַרְכָּבַת שְׁנֵי יְסוֹדוֹת, כִּי הַשָּׁמַיִם נִבְרְאוּ מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם. נוֹסָף עֲלֵיהֶם הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם הַרְכָּבַת אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת. וְאִם כֵּן כָּל הַבִּנְיָן מְשֻׁפָּע וְעוֹלֶה עַד שֶׁעוֹמֵד לְמַעְלָה עַל אַמָּה אַחַת, הַמּוֹרֶה כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ רוֹכֵב עַל שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת אֵלּוּ, תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִישִׁים. וְצִיּוּר זֶה נִתַּן לְנֹחַ לְהוֹרוֹת שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת יַחְזְרוּ לְקַדְמוּתָן בִּזְכוּת ״צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״ (משלי י, כה).

מקור: ספריא · נחלת הכלל