כִּֽי־תַשֶּׁ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ מַשַּׁ֣את מְא֑וּמָה לֹא־תָבֹ֥א אֶל־בֵּית֖וֹ לַעֲבֹ֥ט עֲבֹטֽוֹ׃

הפסוק פותח את דיני המשכון: המלווה לחברו הלוואה כלשהי, אסור לו להיכנס אל בית הלווה כדי לקחת בעצמו את המשכון. רש״י מבאר ש״כי תשה ברעך״ פירושו שתלווה לחברך ותהיה נושה בו, ו״משאת מאומה״ היינו חוב של כלום, כלומר כל חוב שהוא. אבן עזרא מדייק ש״תשה״ מגזרת נשייה - הלוואה, ומבאר ש״לעבוט״ פירושו לקחת את המשכון. הרעיון: אף שיש למלווה זכות ליטול משכון על חובו, אין לו רשות לפרוץ אל תוך רשותו הפרטית של הלווה ולהשפילו; עליו לעמוד בחוץ, כפי שיבואר בפסוק הבא.