וּבֹ֣שׁוּ הַחֹזִ֗ים וְחָֽפְרוּ֙ הַקֹּ֣סְמִ֔ים וְעָט֥וּ עַל־שָׂפָ֖ם כֻּלָּ֑ם כִּ֛י אֵ֥ין מַעֲנֵ֖ה אֱלֹהִֽים׃

מַעֲנֵה אֱלֹהִים. מַעֲנֵה נָקוּד קָמַץ (רוֹצֶה לוֹמַר צֵירֵי), לְפִי שֶׁהוּא דָבוּק אֶל הַשֵּׁם:

וְיִבְהֲתוּן נְבִיֵי שִׁקְרָא וְיִתְכַּנְעוּן מִלְאַלָפָא וְיִתְעַטְפוּן עַל שָׂפָם כְּאֶבְלִין כּוּלְהוֹן אֲרֵי לֵית בְּהוֹן רוּחַ נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ:

ובשו החוזים - שלכם.

כי אין מענה אלהים - בפיכם רק כזבים.

ובושו החוזים. בעת שיראו שלא נתקיימו אמריהם:

ועטו וגו׳. כל החוזים והקוסמים יעטו על שער השפתים כדרך האבל כי אז יתאבלו על רוע המקרה:

כי אין מענה אלהים. כל דבריהם לא היה מענה אלהים כי מלבם בדאו שקר:

וחפרו. ענין כלימה כמו וחפרה הלבנה (ישעיה כד):

ועטו. ענין עטיפה:

שפם. הוא שער השפתים כמו ועל שפם יעטה (ויקרא י״ג:מ״ה):

מענה. ענין אמירה וכן ומה׳ מענה לשון (משלי טז):

ובשו, ועי"כ יבושו החוזים, ויחפרו הקוסמים (שחפירה גדולה יותר מבושה) והנביאים המדברים בניב שפתים יעטו על שפם כאבל העוטה פיו שלא לדבר, והטעם לכל זה כי אין מענה אלהים שכל מה שחזו וקסמו ונבאו לא היה ע"י מענה אלהים רק שקר ותרמית לבם: