וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה׃

ויצא משה. כָּבוֹד גָּדוֹל נִתְכַּבֵּד יִתְרוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֹשֶׁה, יָצָא אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, וּמִי הוּא שֶׁרָאָה אֶת אֵלּוּ יוֹצְאִין וְלֹא יֵצֵא? (תנחומא):

וישתחו וישק לו. אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הִשְׁתַּחֲוָה לְמִי, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אִישׁ לְרֵעֵהוּ, מִי הַקָּרוּי "אִישׁ" - מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה" (במדבר י"ב):

וּנְפַק משֶׁה לְקַדָמוּת חֲמוּהִי וּסְגִיד וּנְשִׁיק לֵהּ וּשְׁאִילוּ גְבַר לְחַבְרֵהּ לִשְׁלָם וְעַלוּ לְמַשְׁכְּנָא:

ויצא, לקראת חתנו. בעבור כבוד יתרו וחכמתו, ולא לאשתו ובניו, כי אין מנהג לאדם נכבד לצאת לקראת אשתו או בניו:

וישתחו. דקדוק וישתחו קשה, ידענו כי שרשו מבעלי הה"א באחרונה, והנה הוי"ו במקום ה"א, כוי"ו "שלו הייתי" (איוב טז יב) שאמר ממנו לא שלותי (שם ג כו), והנה כאשר אמרו לשון יחיד וישתחו, היה ראוי להיות וישתחוה כי התי"ו מבנין התפעל כמו, והאיש משתאה לה (ברא' כד כא), כי משפט אותיות השיניים אם היה אחד מהם פ"א הפועל, והיה האות אשר לפניהם תי"ו התפעל, והנה בעבור שהחליפו הה"א בוי"ו במלת וישתחו הניחו וי"ו הראשון שאינו סימן לשון רבים תחת ה"א השרש והעלימו הוי"ו ואמר וישתחו, ובעבור היות הוי"ו בסוף המלה סימן לשון רבים כאשר הוא נעלם, כמו למה תתראו (ברא' מב א), והנה היה נראה מלת וישתחו בהעלם הוי"ו שהוא סימן לשון רבים ע"כ הוצרכה להיות המלה מלעיל להפריש בינה ובין מנהגם בלשון רבים:

ולפי הסברה כי היוצא הוא המשתחוה זה לזה:

וקראו הכתוב רעהו בעבור גודל מעלתו בחכמה:

ויבאו האהלה. שהוא ידוע שהוא אהל משה:

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה. לֹא חָדַל בִּשְׁבִיל מַעֲלָתוֹ לְקַדֵּם פְּנֵי מִי שֶׁשִּׁלֵּם לוֹ טוֹבָה בְּעֵת צַר לוֹ, כְּעִנְיָן "וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כוּ'" (אסתר ב:כ), וּכְעִנְיָן יוֹסֵף עִם אֶחָיו בְּמָלְכוֹ. וְהַהֵיפֶךְ "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף" (בראשית מ:כג).

וישתחו וישק לו פירש״‎י איני יודע מי השתחוה למי וכו'. וא״‎ת הרי גם יתרו נקרא איש דכתיב ויואל משה לשבת את האיש אלא טעמו מדכתיב והאיש משה עניו מאד ש״‎מ משה עניו מכל אדם.

האהלה הידוע, שהוא אהלו של משה.

וַיֵּצֵא וְגוֹ׳ לִקְרַאת חֹתְנוֹ. פֵּרוּשׁ, לְצַד שֶׁאָמַר לוֹ יִתְרוֹ אִם אֵין אַתָּה יוֹצֵא בְּגִינִי וְכוּ׳, לָזֶה אָמַר הַכָּתוּב וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ, כִּי כְּבוֹדוֹ שֶׁל חוֹתְנוֹ הִסְפִּיק לוֹ לָצֵאת לִקְרָאתוֹ. וְאוּלַי שֶׁעָשָׂה הֶכֵּר לַדָּבָר שֶׁיָּצָא בְּיִחוּד לִקְרָאתוֹ וְלֹא פָּנָה בִּיצִיאָתוֹ לִמְקוֹם אֹהֶל הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, אוֹ שֶׁהָיָה אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁיְּצִיאָתוֹ הוּא לִקְרַאת חוֹתְנוֹ. גַּם לְדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא) שֶׁמֹּשֶׁה הוּא שֶׁהִשְׁתַּחֲוָה לְיִתְרוֹ, זֶה לְךָ הָאוֹת כִּי לִכְבוֹדוֹ יָצָא, וְלָזֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם): כָּבוֹד גָּדוֹל נִתְכַּבֵּד יִתְרוֹ וְכוּ׳, וְזוּלַת דְּבָרֵינוּ מִנַּיִן לוֹ כָּבוֹד מִיְּצִיאָה זוֹ, דִּלְמָא לִכְבוֹד בָּנָיו וְאִשְׁתּוֹ יָצָא מֹשֶׁה?

וַיִּשְׁתַּחוּ וְגוֹ׳. רַבּוֹתֵינוּ ז״ל (מכילתא יתרו א) אָמְרוּ: אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הִשְׁתַּחֲוָה לְמִי, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אִישׁ״ - מִי הוּא שֶׁקָּרוּי אִישׁ? זֶה מֹשֶׁה, עַד כָּאן. הִנֵּה טַעַם שֶׁלֹּא אָמְרוּ כִּי שְׁנֵיהֶם הִשְׁתַּחֲווּ זֶה לָזֶה, לְצַד שֶׁאָמַר לְשׁוֹן יָחִיד ״וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ״, זֶה יַגִּיד כִּי אֶחָד לְבַד הִשְׁתַּחֲוָה. וְאִם תֹּאמַר לְדִבְרֵיהֶם ז״ל וַהֲלֹא מָצִינוּ שֶׁגַּם יִתְרוֹ נִקְרָא אִישׁ, דִּכְתִיב (שמות ב:כא) ״וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ״, יֵשׁ לְחַלֵּק בֵּין קְרִיאַת אִישׁ שֶׁל יִתְרוֹ לִקְרִיאַת אִישׁ שֶׁל מֹשֶׁה. וְקֹדֶם אָעִירָה שַׁחַר מַה מַעֲלָה יֵשׁ בְּשֵׁם זֶה שֶׁל אִישׁ, וַהֲלֹא כָּל אָדָם יִקָּרֵא אִישׁ וּנְקֵבָתוֹ אִשָּׁה, וְגַם בַּבְּהֵמוֹת מָצִינוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּפָרָשַׁת נֹחַ (בראשית ז:ב) ״שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ״. אֶלָּא שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה שֵׁם אִישׁ כְּשֶׁיִּהְיֶה בִּמְקוֹם זִכְרוֹן הָאָדָם וְיוּסַף לוֹ לִוּוּי קְרִיאַת אִישׁ, זֶה יַגִּיד שֶׁהוּא לְשׁוֹן מַעֲלָה. וּבִמְקוֹם שֶׁיֹּאמַר אִישׁ בְּלֹא זִכְרוֹן שְׁמוֹ, זֶה יִמָּצֵא בִּמְקוֹם הַשֵּׁם וְלֹא יַגִּיד מַעֲלָה, כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר (בראשית כד:כא) ״וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ״, ״וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ״ (בראשית לז:טו). וְגַם זִכְרוֹן אֲנָשִׁים שֶׁאָמְרוּ ז״ל (במדבר רבה טז) שֶׁהוּא לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, דַּוְקָא בְּצֵרוּף זִכְרוֹן שְׁמָם, דִּכְתִיב (במדבר יג:ג) ״כֻּלָּם אֲנָשִׁים״, שֶׁאַחַר שֶׁזָּכַר שְׁמָם חָזַר לוֹמַר ״כֻּלָּם אֲנָשִׁים״, זֶה יַגִּיד לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת. מַה שֶׁאֵין כֵּן כְּשֶׁיִּהְיֶה בִּמְקוֹם הַזְכָּרַת שְׁמָם כִּנּוּי זֶה, אֵין זוֹ מַעֲלָה, כְּאָמְרוֹ (במדבר כב:ט) ״מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ״. וְהִנֵּה מָצִינוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שמות יא:ג) ״גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה״, ״כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ״ (שמות לב:כג), הֲרֵי הִזְכִּיר שְׁמוֹ וְהוֹסִיף לוֹמַר ״הָאִישׁ״, זֶה יַגִּיד כִּי לְמַעֲלָה וְאַדְנוּת יְכַוֵּן. וְזֶה הוּא אָמְרָם: מִי הוּא שֶׁקָּרוּי אִישׁ? זֶה מֹשֶׁה, פֵּרוּשׁ אִישׁ, לְשׁוֹן שְׂרָרוּת וּמְשִׁילוּת. אֲבָל יִתְרוֹ, הֲגַם שֶׁמָּצִינוּ לוֹ שֶׁנִּקְרָא אִישׁ, לֹא מָצִינוּ אוֹתוֹ בְּלִוּוּי אֶלָּא בִּמְקוֹם זִכְרוֹן שְׁמוֹ אָמַר ״הָאִישׁ״, וְהוּא שֵׁם הַצּוֹדֵק עַל כָּל נִבְרָא זָכָר.

וּמֵעַתָּה כְּשֶׁאָמַר הַכָּתוּב כָּאן אִישׁ, הַדָּבָר שָׁקוּל אִם הוּא כִּנּוּי הָרָגִיל בִּבְחִינַת הַזְּכָרִים, אוֹ פֵּרוּשׁוֹ הוּא אִישׁ הָרָשׁוּם לְמַעֲלָה וַחֲשִׁיבוּת. וְתֵבָה זוֹ מוּנַחַת בֵּין יִתְרוֹ וּבֵין מֹשֶׁה, אִם נֹאמַר שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הוּא כִּנּוּי לְזָכָר יִכָּנֵס בַּמַּשְׁמָעוּת גַּם יִתְרוֹ וּשְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים בַּמַּשְׁמָעוּת, וְאֵין אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שְׁנֵיהֶם שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב לֹא אָמַר אֶלָּא אֶחָד כְּמוֹ שֶׁדִּיַּקְנוּ מֵאָמְרוֹ ״וַיִּשְׁתַּחוּ״, וְאֶחָד זֶה אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ מִי הוּא, וְלֹא בָּא הַכָּתוּב לִסְתּוֹם אֶלָּא לְפָרֵשׁ. וּבְהֶכְרֵחַ לוֹמַר כִּי פֵּרוּשׁ אִישׁ הָאָמוּר כָּאן הוּא לְשׁוֹן חֲשִׁיבוּת, וּבְאָמְרוֹ כֵן נִתְחַיֵּב לוֹמַר כִּי זֶה הוּא מֹשֶׁה הָאִישׁ שֶׁאֵלָיו נִתְיַחֵד חֲשִׁיבוּת זֶה וְלֹא לְיִתְרוֹ, וּבָזֶה לֹא סָתַם הַכָּתוּב כַּוָּנָתוֹ וַהֲרֵי פֵּרֵשׁ שֶׁעַל מֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר.