וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃

נשאתי את ידי. הֲרִימוֹתִיהָ לְהִשָּׁבַע בְּכִסְאִי:

וְאָעֵיל יָתְכוֹן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית בְּמֵימְרִי לְמִתַּן יָתַהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְאֶתֵּן יָתַהּ לְכוֹן יְרֻתָּא אֲנָא יְיָ:

והבאתי אתכם אל הארץ. כי רבים מיוצאי מצרים, גם בניהם יחשבו כהם:

וטעם אשר נשאתי את ידי, דרך משל, כאדם שישא ידו אל השמים וישבע, כמו "כי אשא אל שמים ידי" (דבר' לב מ) "וירם ימינו ושמאלו אל השמים" (דניאל יב ז):

וטעם אני ד' שאקיים זה:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ. כַּאֲשֶׁר תִּתְבּוֹנְנוּ בְּכָל זֶה תִּהְיוּ רְאוּיִים שֶׁאֲבִיאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ, וְאֶתְּנֶנָּה לָכֶם.

וְהֵבֵאתִי וְגוֹ׳. קָשֶׁה, כִּי דִּבְרֵי אֵל עֶלְיוֹן דְּבָרוֹ טָהוֹר הוּא, כִּי יוֹצְאֵי מִצְרַיִם הֵם הַנִּכְנָסִים לָאָרֶץ, דִּכְתִיב: ״וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ״, וְלֹא מָצִינוּ שֶׁכֵּן הָיָה, אֶלָּא וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵבִיא שָׁמָּה, אֲבָל כָּל דּוֹר יוֹצְאֵי מִצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה נָפְלוּ פִּגְרֵיהֶם בַּמִּדְבָּר. וְתִגְדַּל הַקֻּשְׁיָא לְמַה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁנִּשְׁבַּע ה׳ עַל כָּל הַדְּבָרִים בְּאָמְרוֹ ״לָכֵן״, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה ו,ד) אֵין ״לָכֵן״ אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה.

וְנִרְאֶה כִּי מְקוֹר הַחָכְמָה נִתְחַכֵּם עַל קֻשְׁיָא זוֹ, וְקוֹדֶם אָמְרוֹ וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם וְגוֹ׳, אָמַר וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳ הַמּוֹצִיא וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ תְּנַאי הוּא הַדָּבָר וּבָזֶה ״וְהֵבֵאתִי״ וְגוֹ׳, וְזוּלַת זֶה אִם תְּנַאֲצוּ ה׳ אֵין כָּאן הַבְטָחָה זוֹ. וַאֲשֶׁר עַל כֵּן כָּתַב פְּרָט זֶה שֶׁל יְדִיעַת ה׳ וְגוֹ׳ בְּאֶמְצַע הַבְטָחוֹת הַטּוֹבוֹת, וְלֹא אִחֵר וְלֹא הִקְדִּים, לוֹמַר עַד כָּאן הוּא בִּשְׁבוּעָה בְּלֹא תְּנַאי, אֲבָל פְּרָט זֶה שֶׁל הֲבָאָתָם לָאָרֶץ תְּנַאי הוּא הַדָּבָר ״וִידַעְתֶּם״ וְגוֹ׳, אָז ״הֵבֵאתִי״, וְזוּלַת זֶה יִהְיֶה מַה שֶׁיִּהְיֶה.