וַיֹּ֨אמֶר ל֣וֹ חָלִ֘ילָה֮ לֹ֣א תָמוּת֒ הִנֵּ֡ה (לו עשה) [לֹֽא־יַעֲשֶׂ֨ה] אָבִ֜י דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל א֚וֹ דָּבָ֣ר קָטֹ֔ן וְלֹ֥א יִגְלֶ֖ה אֶת־אׇזְנִ֑י וּמַדּ֩וּעַ֩ יַסְתִּ֨יר אָבִ֥י מִמֶּ֛נִּי אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֵ֥ין זֹֽאת׃

וַאֲמַר לֵיהּ חַס לָא תְמוּת הָא לָא יַעְבֵּיד אַבָּא פִּתְגַם רַב אוֹ פִּתְגַם זְעֵיר וְלָא יְחַוֵי לִי וּמָא דֵין כַסֵי אַבָּא מִנִי יַת פִּתְגָמָא הָדֵין לֵית דָא קַיָמָא:

חלילה. חולין הוא לאבי לעבור על השבועה אשר נשבע לבל ימיתך, וחשב יונתן שכל מה שעשה אביו לא היתה מדעת שלימה, כי אם מרוח רעה הבאה עליו:

ומדוע יסתיר. אם דרכו לגלות לפני מצפון לבו, מדוע יסתיר הדבר הזה, אם כן בודאי אין זאת אמת:

ומדוע יסתיר אבי ממני את הדבר הזה אין זאת. יתכן שכבר חשב יהונתן שמה שהיה שאול רודף דוד להרגו לא יהיה כי אם בסבת הרוח הרעה שהיתה מבעתת אותו אך בהיות שאול בדעתו השלם לא היתה כונתו להרע לדוד כי כבר נשבע לו באלהים כאמרו חי ה' אם יומת: