וַיִּקְרָא י״ט · כ״ג

וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כׇּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עׇרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

בבואכם אל הארץ ונטיעת עצי מאכל, פרי שלוש השנים הראשונות אסור באכילה והוא ״ערלים״. רש״י מבאר ש״וערלתם ערלתו״ עניינו איטום ואיסור מליהנות מן הפרי, ושמונים את שלוש השנים משעת נטיעת העץ. אבן עזרא מקשר את הזכרת ערלת הפרי לזרע השדה ולזרע האישה שנזכרו קודם, ומוסיף טעם שהפרי הבא עד שלוש שנים אין בו תועלת ואף מזיק לגוף. איסור הערלה מלמד שיש להמתין שלוש שנים קודם שנהנים מפרי העץ, וזו מצווה התלויה בכניסה לארץ ובעבודת הנטיעה, המחנכת לסבלנות ולריסון בהנאה מן היבול.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

וערלתם ערלתו. וַאֲטַמְתֶּם אֲטִימָתוֹ - יְהֵא אָטוּם וְנִסְתָּם מִלֵּהָנוֹת מִמֶּנּוּ:

שלש שנים יהיה לכם ערלים. מֵאֵימָתַי מוֹנֶה לוֹ? מִשְּׁעַת נְטִיעָתוֹ; יָכוֹל אִם הִצְנִיעוֹ, לְאַחַר שָׁלוֹשׁ שָׁנִים יְהֵא מֻתָּר, תַּ"ל יִהְיֶה - בַּהֲוָיָתוֹ יְהֵא (ספרא):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא וְתִצְבוּן כָּל אִלָן דְמֵיכַל וּתְרַחֲקוּן רָחָקָא יַת אִבֵּהּ תְּלַת שְׁנִין יְהֵי לְכוֹן מְרָחָק לַאֲבָדָא לָא יִתְאֲכֵל

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

וטעם להזכיר ערלת הפרי. בעבור שהזכיר זרע השדה וזרע האשה שהיא כארץ הזכיר גם הנטוע וידוע כי הפרי הבא עד שלש שנים אין בו תועלת ומזיק כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות והמשכיל יבין:

וטעם וערלתם ערלתו. שאותו הפרי הוא חשוב כערלה שהיא מזקת ולא תועיל כערלת שפה ואוזן וערלת בשר:

וטעם וערלתם. שיהיה נחשב בעיניכם כדבר ערלה גם יפה הוא מתורגם בארמית:

יהיה לכם ערלים פירוש וערלתם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

וערלתם - לשון סתימה ואטימה והרחקה. ערלה אזנם. ערל לב. שתה גם אתה והערל.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

וכי תבאו אחר שהזכיר זרע השדה וזרע האשה שהיא כעין הארץ הזכיר גם את הנטוע.

ונטעתם אפי׳‎ עץ זקן. ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב ולעולה מאליו במדבר, אבל עולה מאליו בישוב חייב.

כל עץ מאכל פרט לאילני סרק ולנוטע לסייג ולקורות ולעצים. מכאן יש לפסוק על התותים ועל הנרוזילי״‎ש והפרונילי״‎ש הגדלים בסייג השדות והכרמים והקרקעות שאין בהם משום ערלה.

שלש שנים יהיה לכם ערלים אין דרך ארץ שיתהנו ממנו עד שתביאו ממנו קרבן להקב״‎ה שהרי ראוי להקריב לפניו ראשית כל התבואות ובשלש השנים הראשונים לנטיעתו אינו מביא דבר נאה ומתקבל לעשות קרבן להקב״‎ה לפי שעדיין לא נשרש ולא ניתושב קודם לכך. לכם להביא את הנטוע לרבים.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים. הַרְבֵּה מְפָרְשִׁים אָמְרוּ בְּטַעַם מִצְוָה זוֹ לְפִי שֶׁהָיָה חֹק לָאֱמוֹרִיִּים לַעֲשׂוֹת תַּחְבּוּלוֹת לְמַהֵר פְּרִי הָאִילָן קֹדֶם זְמַנּוֹ. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבָּ״ם בְּסֵפֶר מוֹרֵה נְבוּכִים. וַאֲשֶׁר נִרְאֶה קָרוֹב לַמֻּשְׂכָּל לוֹמַר שֶׁמִּצְוָה זוֹ הִיא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, כִּי כֻּלָּם נִבְרְאוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְכָל אֶחָד הוֹצִיא בְּיוֹמוֹ. וְכֵן כָּל צֶמַח הָאֲדָמָה הָיוּ מְכֻסִּים עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וְאַף עַל פִּי שֶׁצָּמְחוּ בַּשְּׁלִישִׁי מִכָּל מָקוֹם לֹא נִרְאוּ עַד יוֹם רְבִיעִי שֶׁבּוֹ נִתְלוּ הַמְּאוֹרוֹת הַמְבַשְּׁלִים כָּל הַפֵּרוֹת, כִּי כֻּלָּם תְּלוּיִין בְּשֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג יד) ״מִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים״. נִמְצָא שֶׁהָיוּ מְכֻסִּים וּבִלְתִּי נִרְאִין לַאֲכִילָה עַד יוֹם רְבִיעִי. עַל כֵּן צִוָּה לַעֲשׂוֹת זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית שֶׁיִּהְיוּ מְכֻסִּים וַאֲטוּמִים שָׁלֹשׁ שָׁנִים, כִּי הָעָרְלָה עִנְיָנָהּ כִּסּוּי וַאֲטִימָה. וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמַר בִּשּׁוּלָם מִכָּל מָקוֹם לֹא הָיָה עֲדַיִן בָּעוֹלָם שׁוּם בַּעַל חַי וְלֹא הָיָה כָּאן שׁוּם פֶּה לְאָכְלָם, כְּאִלּוּ לֹא הָיָה מְצִיאָתָם בְּיוֹם רְבִיעִי כִּי אִם לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל בּוֹרְאָם אֲשֶׁר בְּרָאָם, עַל כֵּן נֶאֱמַר כָּאן לְזִכְרוֹן מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית: ״וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה׳״. וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי נִבְרְאוּ קְצָת מִן הַבַּעֲלֵי חַיִּים אֲשֶׁר הָיוּ צְרִיכִין אֶל מַאֲכַל הַצְּמָחִים, עַל כֵּן נֶאֱמַר: ״וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ״. וְלֹא נֶאֱמַר ״כָּל פִּרְיוֹ״ כְּדֶרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ״, לְהוֹרוֹת שֶׁלֹּא יֹאכַל כָּל פִּרְיוֹ אֶלָּא יִתֵּן מִכֻּלָּם גַּם לֶעָנִי וְלַגֵּר, לְפִי שֶׁהִזְכִּיר לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה בַּתְּבוּאָה וְלֹא בָּאִילָנוֹת, וְאָמְרוּ רז״ל (ירושלמי פאה פ״א ה״ד) אִילָנוֹת מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שָׂדְךָ״, עַל כֵּן לֹא נֶאֱמַר ״כֹּל״. וְעַל מִדַּת הַצְּדָקָה אָמַר: ״לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ״, כִּי יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד (משלי יא כד). וּלְפִי שֶׁיֵּשׁ מְבַקְשִׁים עַל זֶה עָרֵב וּבִטָּחוֹן, עַל כֵּן אָמַר ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, נֶאֱמָן לִפָּרַע.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וְגוֹ׳. שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נֶאֶמְרוּ כָּאן: א׳ בִּיאַת הָאָרֶץ, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם (כתובות קי:) הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכוּ׳. ב׳ לִנְטֹעַ כָּל עֵץ מַאֲכָל לְשֶׁבַח הָאָרֶץ. ג׳ לִנְהֹג שְׁנֵי עָרְלָה.

עוֹד יִרְמֹז בְּאָמְרוֹ וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, שֶׁלֹּא תִהְיֶה הַכַּוָּנָה לְתֵיאָבוֹן הַמוּרְגָּשׁוֹת, אֶלָּא תִהְיֶה כַּוָּנַת הַבִּיאָה אֶל הָאָרֶץ לְחִבּוּב וּלְחֵשֶׁק הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר בָּחַר ה׳ בָּהּ, הַר ה׳ שָׁמָּה. וְאָמַר כִּי אֵין כַּוָּנַת דִּבּוּר זֶה לְהַחְלִיט הַמְּנִיעָה מֵהִשְׁתַּדֵּל בְּיִשּׁוּב הָאָרֶץ, אֶלָּא ״וּנְטַעְתֶּם״ וְגוֹ׳, הָא לָמַדְתָּ שֶׁמַּה שֶׁהִתְנָה בְּמַאֲמַר ״אֶל הָאָרֶץ״ הוּא בִּבְחִינַת תַּכְלִית הַמַּחְשָׁבָה שֶׁתִּהְיֶה לְמַעֲלַת הָאָרֶץ בַּמּוּשְׂכָּלוֹת, לֹא לַהֲנָאַת הַגּוּף.

וְאוּלַי שֶׁרוֹמֵז בְּאָמְרוֹ עֵץ מַאֲכָל עַל בְּנֵי תּוֹרָה שֶׁגַּם הֵם נִקְרְאוּ נְטָעִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי (שבת קיח:) חָמֵשׁ בְּעִילוֹת בָּעַלְתִּי וְחָמֵשׁ נְטִיעוֹת נָטַעְתִּי, וְנִקְרָאִים גַּם כֵּן עֵץ, דִּכְתִיב (ישעיהו סה:כב) ״כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי״, וּכְמוֹ כֵן דָּרְשׁוּ בַּזֹּהַר (חלק ג רב.) בְּפָסוּק ״לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ״ שֶׁמְּדַבֵּר בְּאָדָם בֶּן תּוֹרָה, וְצִוָּה ה׳ שֶׁתִּהְיֶה עִקַּר הַכְנָסַת הָאָרֶץ לִנְטֹעַ בָּהּ עֵץ מַאֲכָל שֶׁהֵם בְּנֵי תּוֹרָה, כִּי אֲוִירָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים וּמְטַהֵר הַנֶּפֶשׁ (בבא בתרא קנח:), וְנִקְרָא בֶּן תּוֹרָה עֵץ מַאֲכָל כִּי מִמֶּנּוּ מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ. וְצֵא וּלְמַד מִמַּעֲשֶׂה שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא (מסכת כלה רבתי פרק ב) שֶׁלִּמֵּד תּוֹרָה לְאוֹתוֹ תִּינוֹק שֶׁהָיָה אָבִיו מֵת וְנָתוּן בְּצָרָה גְדוֹלָה, וּמִיּוֹם שֶׁפָּתַח פִּיו בְּדִבְרֵי תוֹרָה נֶהֱנָה אָבִיו בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן:

וְאָמַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים, פֵּרוּשׁ אֲטוּמִים, שֶׁלֹּא יֵצֵא מֵהֶם צִפְצוּף תּוֹרָה שֶׁהוּא פְּרִי מַאֲכָל (תנחומא, קדושים יד), שֶׁעַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין הַתִּינוֹק יָכוֹל לְדַבֵּר, וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִית שֶׁהִתְחִיל לְדַבֵּר יְלַמְּדוֹ לוֹמַר ״תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ״, ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, וְזֶה יִקָּרֵא ״קֹדֶשׁ הִלּוּלִים״, וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ, כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ה:כד) בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, וְיַתְחִיל לִהְיוֹת עֵץ מַאֲכָל.

וְסָמַךְ הַכָּתוּב לָזֶה מִצְוַת לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, רָמַז הַכָּתוּב שֶׁלֹּא יִהְיֶה סִפּוּקוֹ בְּמַאֲכָלוֹ עַל סִבַּת הַדָּם שֶׁהוּא גֶּשֶׁם הָאָדָם וּתְכוּנָתוֹ, אֶלָּא לְתַכְלִית הַמֻּשְׂכָּל הָרָמוּז בְּעֵץ מַאֲכָל. וְסָמַךְ לָזֶה גַּם כֵּן מִצְוַת לֹא תְנַחֲשׁוּ, כִּי תַּכְלִית אֲכִילַת הַדָּם הוּא חֵלֶק הַנָּחָשׁ, בְּסוֹד (ישעיהו סה:כה) ״וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ״, וְהוּא אוֹכֵל כָּל גֶּשֶׁם הָאָדָם עַד כְּלוֹתוֹ, וְהוּא אָמְרוֹ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (איוב ז:ט) ״כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה״, וּפָסוּק זֶה מְדַבֵּר בַּהוֹלֵךְ אַחַר הַמֻּרְגָּשׁ לְהַרְבּוֹת חֵלֶב וָדָם.

מקור: ספריא · נחלת הכלל