וַיִּקְרָא כ״ז · כ״ד

בִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵאִתּ֑וֹ לַאֲשֶׁר־ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃

במילים פשוטות

בשנת היובל ישוב השדה למי שקנהו ממנו - לבעליו המקורי שלו אחוזת הארץ. אבן עזרא מבאר ש״לאשר קנהו מאתו״ מכוון למוכר המקורי, והכתוב מפרשו ״לאשר לו אחזת הארץ״. רשב״ם מבאר ש״לאשר קנהו מאתו״ מלמד שהקונה שהקדיש את שדה המקנה לא היה יכול להקדיש אלא את הפירות שיש לו בו עד היובל, ולכן ביובל השדה חוזר לבעלים. הפסוק קובע את גורל שדה המקנה ביובל: הוא אינו נשאר בהקדש ואינו עובר לכהנים, אלא חוזר לבעליו המקורי - זה שמכר אותו למקדיש ולו אחוזת הארץ מלכתחילה. בכך מתבטא ההבדל היסודי בין שדה מקנה לשדה אחוזה בדיני ההקדש.
מבוסס על אבן עזרא, רשב״ם · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

בְּשַׁתָּא דְיוֹבֵלָא יְתוּב חַקְלָא לִדְזַבְנֵהּ מִנֵהּ לִדְדִילֵהּ אַחֲסָנַת אַרְעָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

לאשר קנהו מאתו. הוא המוכר והוא מפורש לאשר לו אחזת הארץ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

לאשר קנהו מאתו - שהקונה אותו לא היה יכול להקדישו, אלא הפירות שיש לו בו עד היובל.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

לאשר קנהו מאתו שהקונה אותו אין בידו להקדיש אלא הפירות שיש לו בו עד היובל.

מקור: ספריא · נחלת הכלל