בִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵאִתּ֑וֹ לַאֲשֶׁר־ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃

בשנת היובל ישוב השדה למי שקנהו ממנו - לבעליו המקורי שלו אחוזת הארץ. אבן עזרא מבאר ש״לאשר קנהו מאתו״ מכוון למוכר המקורי, והכתוב מפרשו ״לאשר לו אחזת הארץ״. רשב״ם מבאר ש״לאשר קנהו מאתו״ מלמד שהקונה שהקדיש את שדה המקנה לא היה יכול להקדיש אלא את הפירות שיש לו בו עד היובל, ולכן ביובל השדה חוזר לבעלים. הפסוק קובע את גורל שדה המקנה ביובל: הוא אינו נשאר בהקדש ואינו עובר לכהנים, אלא חוזר לבעליו המקורי - זה שמכר אותו למקדיש ולו אחוזת הארץ מלכתחילה. בכך מתבטא ההבדל היסודי בין שדה מקנה לשדה אחוזה בדיני ההקדש.