הַמֶּ֣לֶךְ יִתְאַבָּ֗ל וְנָשִׂיא֙ יִלְבַּ֣שׁ שְׁמָמָ֔ה וִידֵ֥י עַם־הָאָ֖רֶץ תִּבָּהַ֑לְנָה מִדַּרְכָּ֞ם אֶעֱשֶׂ֤ה אֹתָם֙ וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶ֣ם אֶשְׁפְּטֵ֔ם וְיָדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ {פ}

מַלְכָּא יִתְאַבַּל וְרַבָּא יִלְבַּשׁ צָדוּ וִידֵי עַמָא דְאַרְעָא יִתְבַּהֲלָן מֵאָרְחֵיהוֹן אַעְבֵיד עִמְהוֹן וּבְנִימוּסֵיהוֹן אִתְפְּרַע מִנְהוֹן וְיֵדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ:

ונשיא. הוא המלך וכפל הענין במ״ש לחזוק:

שממה. תמהון לבב:

מדרכם. כמו דרכם כן אעשה עמהם וכמשפט הראוי להם אשפטם ואז ידעו כי אני ה׳ הנאמן לשלם גמול:

תבהלנה. מל׳ בהלה ופחד: