בְּכֵן אֲמַר רִבּוֹן עַלְמָא יְיָ צְבָאוֹת תַּקִיפָא דְיִשְׂרָאֵל קַרְתָּא יְרוּשְׁלֵם אֲנָא עֲתִיד לְנַחֲמוּתָהּ בְּרַם וַי לְרַשִׁיעַיָא כַּד אִתְגְלֵי לְמֶעְבַּד פּוּרְעֲנוּת דִין מְסַנְאֵי עַמִי וְאָתִיב נְקָמָא לִבְעֵיל דְבָבִי:
לכן נאום. הוא שם כמו וינאמו נאום, והאומר נם תחת נאם הוא נם, כי לא יעלם האל"ף:
וטעם האדון בעבור השופטים שהם אדוני הארץ:
וטעם יי צבאות, שהוא באמת אדון והצבאות לעדים, ולמה נסמך השם לצבאות מפורש בשמואל:
אביר ישראל. שהם במטה כנגר צבאות מעלה, כי גם הם יקראו צבאות השם ככתוב בתורה (שמות י"ב מ"א):
הוי. כמו אוי להם בעשותי כך:
אנחם. אמצא נחמה כי הכעיסוני, על דרך לשון בן אדם:
האדון. שהכל שלו ובידו מאין מוחה:
אנחם. במה שאשלם כגמול אנחם על הכעס שהכעסוני:
אביר. ענין חוזק כמו מידי אביר יעקב (בראשית מ״ט:כ״ד):
