זְכׇר־אֵ֣לֶּה יַֽעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֣י עַבְדִּי־אָ֑תָּה יְצַרְתִּ֤יךָ עֶֽבֶד־לִי֙ אַ֔תָּה יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א תִנָּשֵֽׁנִי׃

אִדְכַּר אִלֵין יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל אֲרֵי עַבְדִי אַתְּ אַתְקֵינְתָּךְ לְמֶהֱוֵי עֲבֵיד פְּלַח קֳדָמַי אַתְּ יִשְׂרָאֵל לָא תִתְנְשֵׁי דְחַלְתִּי:

זכר אלה. שעשית בהיותך בארצי:

וטעם כי עבדי אתה, אחר שאת' היית עבדי, הודה פשעיך הקדמונים, כי אני חפץ שתהיה לי עבד:

וטעם [עבד לי] אתה לבדך:

תנשני. מבנין נפעל, ולפי דעתי שהוא כן לא תנש' ממני זכרני ואני אזכרך:

זכר אלה יעקב. אם העכו״ם לא יבינו את זאת אתה יעקב זכר אלה הדברים ולא תתפתה אחריהם כי עבדי אתה ולא עבד האליל:

יצרתיך עבד לי. בראתיך להיות לי לעבד ולכן אתה ישראל לא תשכחנו:

תנשני. ענין שכחה וכן נשני אלהים (בראשית לא):