כִּֽי־בְשִׂמְחָ֣ה תֵצֵ֔אוּ וּבְשָׁל֖וֹם תּוּבָל֑וּן הֶהָרִ֣ים וְהַגְּבָע֗וֹת יִפְצְח֤וּ לִפְנֵיכֶם֙ רִנָּ֔ה וְכׇל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה יִמְחֲאוּ־כָֽף׃

אֲרֵי בְחֶדְוָא תִפְקוּן מִבֵּינֵי עַמְמַיָא וּבִשְׁלָמָא תִּתּוֹבְלוּן לְאַרְעֲכוֹן טוּרַיָא וְרָמָתָא יְבוּעוּן קֳדָמֵיכוֹן תּוּשְׁבְּחָא וְכָל אִילָנֵי חַקְלָא יִשְׁעֲנוּן בְּעַנְפֵיהוֹן:

כי בשמחה תצאו. מהגלות:

תובלון. אל ארצכם על סוסים ופרדים, [אם] על גלות בבל, כן היה ואם לעתיד מפורש בסוף הספר (ישעיהו ס"ו כ'), י"א על שתי גליות דיבר:

ימחאו. כטעם יכו, וזאת הלשון ידועה בארמית, ומגזרת ומחה אל כתף ים כנרת (במדבר ל"ד י"א):

כי בשמחה תצאו. וזהו ההבטחה אשר תצאו מן הגולה בשמחה ותובלון לארצכם בשלום:

יפצחו וכו׳. היא ענין מליצה כי כשהאדם בשמחה דומה לו שכל העולם שמח עמו:

ימחאו כף. יכו בכפיהם לשמוח וגם זה ענין מליצה:

תובלון. ענין הבאה כמו יובל שי (לעיל יח):

יפצחו. ענין פתיחת הפה בהרמת קול כמו פצחו הרים רנה (לעיל מד):

ימחאו. ענין הכאה כף אל כף דרך שמחה כמו מחאך יד (יחזקאל כה):