כִּ֣י לֹ֤א לְעוֹלָם֙ אָרִ֔יב וְלֹ֥א לָנֶ֖צַח אֶקְצ֑וֹף כִּי־ר֙וּחַ֙ מִלְּפָנַ֣י יַעֲט֔וֹף וּנְשָׁמ֖וֹת אֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃

אֲרֵי לָא לְעַלְמָא אִתְפְּרַע בְּדִין וְלָא לְאַפְרֵשׁ יְהֵי רוּגְזִי אֲרֵי רוּחִי מֵתַיָא אֲנָא עֲתִיד לַאֲתָבָא וְנִשְׁמָתָא אֲנָא עֲבָדֵית:

כי לא לעולם אריב. עם ישראל:

ולא לעולם אקצף. כי אני בראתי הרוחות, והנה ראוי להיות כי רוח מלפני יעטוף:

ונשמות אני עשיתי. (כי) הטעם כפול:

והנה יעטוף. מגזרת לעני כי יעטף (תהלים ק"ב א'):

כי לא לעולם אריב. כי המריבה אשר אני עושה עם החוטא להענישו בגמול מעשיו הנה לא תתמיד לעולם:

ולא לנצח וכו׳. כפל הדבר במ״ש:

כי רוח וכו׳. כי רוח האדם מלפני בא לו ועטפה אותו והנשמות כולם הלא אני עשיתי ולכן ראוי לי לרחם עליהם:

אריב. מלשון מריבה:

אקצוף. מלשון קצף וכעס:

יעטוף. מלשון עטיפה ולבישה: