הִרְבִּ֣יתָ הַגּ֔וֹי (לא) [ל֖וֹ] הִגְדַּ֣לְתָּ הַשִּׂמְחָ֑ה שָׂמְח֤וּ לְפָנֶ֙יךָ֙ כְּשִׂמְחַ֣ת בַּקָּצִ֔יר כַּאֲשֶׁ֥ר יָגִ֖ילוּ בְּחַלְּקָ֥ם שָׁלָֽל׃

ראו אור גדול. במפלתו של סנחרב:

אַסְגֵיתָא עַמָא בֵּית יִשְׂרָאֵל לְהוֹן אַסְגֵיתָא חֶדְוָא חֲדִיאוּ קֳדָמָךְ כְּחֶדְוַת נִצְחֵי קְרָב כְּמָא דַהֲווֹ חָדָן בְּפַלְגוּתְהוֹן בִּזְתָא:

הרבית. הם יהודה שנקבצו אל ירושלם, וטעם לו הרבית השמחה כאשר הוא קרי, ואשר הוא באל"ף לא היתה שמחה כמוה, כמו לא היה פחד (תהלים נ"ג ו'):

הרבית הגוי. בזה נעשו גדולים וחשובים בעיני הכל:

לו הגדלת השמחה. ר״ל אם למלכות ישראל היה חושך אפלה הנה ליהודה הגדלת השמחה:

שמחו לפניך. בבית המקדש נתנו שבח ושמחו שמחה גדולה:

כשמחת בקציר. כמו שדרך העולם לשמוח בעת הקציר:

כאשר יגילו. כמו ששמחו בעת שחלקו שלל סנחרב כן הרבו לשמוח לפניך בבה״מ:

הרבית. ענין גדולה כמו רבי מלך בבל (ירמיה לט):