וְאַדִּ֣רֵיהֶ֔ם שָׁלְח֥וּ (צעוריהם) [צְעִֽירֵיהֶ֖ם] לַמָּ֑יִם בָּ֣אוּ עַל־גֵּבִ֞ים לֹא־מָ֣צְאוּ מַ֗יִם שָׁ֤בוּ כְלֵיהֶם֙ רֵיקָ֔ם בֹּ֥שׁוּ וְהׇכְלְמ֖וּ וְחָפ֥וּ רֹאשָֽׁם׃

וְתַקִיפֵיהוֹן שְׁלָחוּ תִנְיָנֵיהוֹן לְמַיָא אָתוֹ עַל פְּצִידַיָא וְלָא אַשְׁכָּחוּ מַיָא תָּבוּ מָנֵיהוֹן רֵיקָן בְּהִיתוּ וְאִתְכְּנָעוּ וַחֲפוֹ רֵישֵׁיהוֹן:

ואדיריהם. השרים שלחו נעריהם לבקש מים לשתות והמה באו על הבורות ולא מצאו בהם מים והחזירו את כליהם כשהם ריקים מבלי מים:

בושו. ולזה בושו הנערים וגם נכלמו וכסו ראשם דרך צער ואבל על שלא מצאו מים להביא לאדוניהם:

ואדיריהם. מלשון אדיר וחזק ור״ל השרים:

צעיריהם. ענין קטן ושפל וכן צעיר אנכי ונבזה (תהילים קי״ט:קמ״א):

גבים. בורות כמו ולחשוף מים מגבא (ישעיה ל):

וחפו. ענין כסוי וכן ופני המן חפו (אסתר ז׳:ח׳):

ואדיריהם, העשירים שלחו את נעריהם הצעירים לבקש מים, כי לא הביאו מים למכור בכסף, וגם באו על גבים, החפירות ששם רגיל למצוא מים, אבל שבו כליהם, הצעירים לא שבו כי מתו בצמא, רק כליהם שבו ריקם בלא מים, עי"ז בושו מן הצרה, וחפו ראשם לאבלות על בניהם: