אָדָם הָרִאשׁוֹן הוא ראשית האנושות בתנ״ך. לפי הכתוב, ברא אלוהים את האדם בצלמו, ״זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם״, ונתן לו למשול בכל הארץ (בראשית א). בפרק השני מתואר שהאדם נוצר עפר מן האדמה, ה' נפח באפיו נשמת חיים, והושם בגן עדן לעבדו ולשמרו.
ה' ציווה על האדם שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע. לאחר שהנחש פיתה את חוה, אכלו האדם ואשתו מן העץ, ובעקבות החטא גורשו מגן עדן ונגזרו עליהם עמל ומיתה (בראשית ג). האדם קרא לאשתו חוה, ״כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי״.
לאדם ולחוה נולדו קין והבל, ואחריהם שֵׁת. התורה מונה את תולדותיו של אדם עד נח, ומציינת כי חי תשע מאות ושלושים שנה (בראשית ה). דמותו של אדם משמשת בתנ״ך כאב הטיפוס של האדם - נזר הבריאה מזה, ובעל בחירה ואחריות מזה.
הפסוקים במקרא
תוכן מקורי מבוסס-מקורות
דף זה נכתב במקור על ידינו כדי להנגיש את דמותו של אָדָם הָרִאשׁוֹן בתנ״ך. התוכן מבוסס על הכתוב במקרא ועל המקורות המצוטטים, ונערך אנושית. פרטים מסורתיים או מדרשיים מצוינים במפורש (״לפי חז״ל״, ״המדרש מספר״) ואינם מעורבים בפשט הכתוב.