יעקב ירד מצרימה עם כל ביתו, ופגש את יוסף בנו לאחר שנים רבות. הוא ישב בארץ גושן שבע עשרה שנה. כאשר קרבו ימיו למות, בא יוסף אל אביו עם שני בניו, מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם. יעקב אימץ אותם כבנים, ״אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי״, וברכם.
בברכתו שיכל יעקב את ידיו: ״שִׂכֵּל אֶת יָדָיו״, ושם את ימינו על ראש אפרים הצעיר ואת שמאלו על מנשה הבכור. יוסף ניסה להסיר את יד אביו, אך יעקב מיאן ואמר ״יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם... וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ״.
אחר כך קרא יעקב לכל בניו ואמר ״הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים״, וברך כל אחד ״כְּבִרְכָתוֹ״. הוא ציווה להיקבר עם אבותיו במערת המכפלה. בכלות יעקב לצוות את בניו, אסף רגליו אל המיטה ״וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו״. יוסף בכה עליו, וחנטו אותו, והעלוהו לקוברו בארץ כנען.
ברכות יעקב חותמות את ספר בראשית ומעצבות את דמותם של שנים עשר השבטים. העדפת אפרים הצעיר מלמדת שוב שבתנ״ך אין הבכורה מובטחת מאליה, אלא נקבעת לפי הייעוד.