בני ישראל רבו במצרים, וקם מלך חדש ״אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף״. הוא שיעבד אותם בפרך, וציווה להשליך כל בן זכר היאורה. איש מבית לוי, עַמְרָם, לקח את יוֹכֶבֶד, ותלד בן. כשראתה ״כִּי טוֹב הוּא״ הצפינה אותו שלושה חודשים.
כשלא יכלה עוד להצפינו, לקחה תיבת גומא, חמרה בחמר ובזפת, שמה בה את הילד, ותשם בסוף על שפת היאור. מִרְיָם אחותו התייצבה מרחוק לדעת מה ייעשה לו. בת פרעה ירדה לרחוץ על היאור, ראתה את התיבה, ותשלח את אמתה ותקחה. פתחה וראתה את הילד, ״וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה, וַתַּחְמֹל עָלָיו״, ואמרה ״מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה״.
מרים ניגשה והציעה לקרוא מינקת מן העבריות, ובת פרעה הסכימה. כך הובאה יוכבד, אם הילד, להיניקו בשכר. הילד גדל, והובא אל בת פרעה, ״וַיְהִי לָהּ לְבֵן״, ותקרא שמו מֹשֶׁה, ״כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ״. כך ניצל מושיע ישראל העתידי דווקא בבית מלך מצרים.
הצלת משה מן היאור מלמדת שדווקא בתוך גזרת ההשמדה נשמרת ההצלה, ובידי נשים אמיצות - יוכבד, מרים ובת פרעה. מנהיג העם גדל בין שני העולמות, העברי והמצרי.