משה ואהרן באו אל פרעה בשם ה' ואמרו ״שַׁלַּח אֶת עַמִּי״, אך פרעה השיב ״לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ״, והכביד את העבודה. אז החל ה' להכות את מצרים. תחילה נהפכו מי היאור לדם, ״וַיָּמָת הַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר״, ואחריו באו הצפרדעים שעלו על הארץ, והכינים בכל עפר הארץ.
אחר כך באו הערוב, דבר כבד במקנה מצרים, השחין הפורח באדם ובבהמה, והברד ״כָּבֵד מְאֹד״ עם אש מתלקחת בתוכו. אחריו כיסה הארבה את עין הארץ ואכל כל עשב, ואז ״חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה״ שלושה ימים, ״לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו״. בכל מכה הקשה פרעה את לבו, ופעמים ביקש שיעתירו בעדו והבטיח לשלח, ובסור המכה חזר בו.
המכה האחרונה והקשה מכולן היתה מכת בכורות. ה' הזהיר: ״כְּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם, וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״. באותו לילה הכה ה' כל בכור, מבכור פרעה עד בכור השבי, ״וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם״. רק אז שילח פרעה את ישראל.
עשר המכות הן מאבק בין רצון ה' לגאול לבין קשי לבו של פרעה. הן מלמדות על מגבלות העריצות: מי שמסרב לשמוע ולשחרר, מביא חורבן על עמו שלו.