משה, שברח מפני פרעה וישב במדין, רעה את צאן יִתְרוֹ חותנו. הוא הגיע אל הר האלוהים, חורב. שם נראה אליו מלאך ה' ״בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה״, והנה הסנה בוער באש ״וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל״. משה אמר ״אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה״. ה' קרא אליו מתוך הסנה ״שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא״.
ה' אמר: ״רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם... וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ״, ושלח את משה אל פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים. משה מיאן ואמר ״מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה״, וה' הבטיחו ״כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ״.
משה שאל בשם מי ידבר, וה' אמר ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״, וציווה לומר ״ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם... שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם״. ה' נתן לו אותות - המטה שנהפך לנחש והיד המצטרעת. משה טען ״כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי״, וה' מינה את אַהֲרֹן אחיו להיות לו לפה. כך יצא משה למשימת הגאולה.
הסנה הבוער ואיננו אוכל הפך לסמל עמידותו של עם ישראל, שסובל ואינו כלה. המעמד הוא רגע השליחות: ה' רואה את עוני העם ובוחר במנהיג צנוע להוציאו לחירות.