גן עדן הוא המקום הראשון שבו שוכן האדם בתנ״ך. לאחר בריאת האדם ״נָטַע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם״, והצמיח בו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ובתוכו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. נהר יצא מעדן להשקות את הגן, ומשם נפרד לארבעה ראשים: פישון, גיחון, חדקל ופרת.
האדם הושם בגן ״לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ״, ונאסר עליו לאכול מעץ הדעת. לאחר החטא גורש האדם מן הגן, ואלוהים השכין ״אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים״. גן עדן הוא סמל מקראי לחיי תום שקדמו לעמל ולמוסר, ומיקומו המדויק אינו ידוע.
הפסוקים במקרא
דמויות קשורות
סיפורים קשורים
תוכן מקורי מבוסס-מקורות
דף זה נכתב במקור על ידינו כדי להנגיש את גן עדן בתנ״ך. התיאור מבוסס על הכתוב במקרא ועל הפסוקים המצוטטים, ונערך אנושית. פרטים מסורתיים או מדרשיים מצוינים במפורש (״לפי המסורת״, ״לפי חז״ל״), וזיהוי גאוגרפי שאינו ודאי מסומן כמשוער - ואינם מוצגים כעובדה מקראית.