ה' ציווה כי כל שלל יריחו יהיה חרם לה', ואיש לא ייקח ממנו. אך עָכָן בן כרמי משבט יהודה מעל בחרם, ״וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״. יהושע שלח אנשים אל העי, והם ניגפו לפני אנשי העי ונסו, ״וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם״.
יהושע קרע שמלותיו ונפל על פניו לפני הארון, וזעק אל ה'. ה' אמר לו ״קֻם לָךְ, לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ, חָטָא יִשְׂרָאֵל... גַּם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם״, וציווה לקדש את העם ולברר את החוטא בגורל. למחרת נלכד שבט יהודה, אחר כך המשפחה, ולבסוף עכן.
יהושע אמר לו ״שִׂים נָא כָבוֹד לַה'... וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ״. עכן התוודה: ״רָאִיתִי בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה... וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם״, וטמנם בתוך אהלו. השליחים מצאו את הגנבה, והביאוה אל יהושע. עכן נענש בעמק עכור. אחר כך שב ה' והצליח את ישראל, והם לכדו את העי.
חטא עכן מלמד על אחריות קיבוצית: מעילת יחיד פוגעת בכלל. הסיפור מדגיש את ערך היושר בחלוקת שלל ואת נזקה של חמדנות סמויה.