אַבְשָׁלוֹם בן דוד, איש יפה מאוד, גנב את לב אנשי ישראל: היה משכים ליד שער העיר, מדבר על לב הבאים למשפט ואומר ״מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ״. לאחר ארבע שנים המליך עצמו בחברון, ״וַיֵּלֶךְ הָעָם הָלוֹךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם״. דוד נאלץ לברוח מירושלים עם בית מלכותו, עלה במעלה הזיתים בוכה ויחף.
אֲחִיתֹפֶל יעץ לאבשלום עצות, אך דוד שלח את חוּשַׁי הארכי לסכל את עצת אחיתפל. חושי הציע לאבשלום להמתין ולאסוף את כל ישראל, ״וַה' צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה״, כדי להביא רעה על אבשלום. אחיתפל, בראותו כי לא נשמעה עצתו, שב לביתו וימת.
המלחמה היתה ביער אפרים, ועם דוד ניצח. דוד ציווה ״לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם״. אך אבשלום, ברכבו על הפרד, נתפס ראשו בענפי אלה גדולה ״וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ״, ויואב דקרו. כאשר שמע דוד, בכה ואמר ״בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ״. הסיפור הוא שיא הטרגדיה המשפחתית בבית דוד.
מרד אבשלום ממחיש כיצד שאיפת שלטון ומדנים בתוך משפחה מובילים לחורבן. אבל דוד על בנו, גם המורד בו, מבטא את עומק אהבת האב מעבר לפגיעה.