בני ישראל באו מדבר צין בחודש הראשון, ״וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם״. לא היה מים לעדה, ונקהלו על משה ואהרן ורבו עמם: ״וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ״. משה ואהרן באו אל פתח אוהל מועד ונפלו על פניהם, וכבוד ה' נראה.
ה' אמר למשה ״קַח אֶת הַמַּטֶּה... וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו״. משה ואהרן הקהילו את העם אל הסלע, ומשה אמר ״שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם״. הוא הרים את ידו ״וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם״, ויצאו מים רבים, ותשת העדה ובעירם.
אך ה' אמר למשה ולאהרן ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם״. המקום נקרא ״מֵי מְרִיבָה״. כך נגזר על שני המנהיגים הגדולים שלא ייכנסו לארץ המובטחת, אף שהובילו את העם כל שנות המדבר.
מי מריבה מלמד עד כמה גבוהה אמת המידה למנהיג: סטייה קלה מן הציווי, ברגע של כעס, נושאת מחיר כבד. הסיפור מבטא כי אחריות ההנהגה כרוכה בקידוש שם ה'.