ביום השמיני, בהיחנך המשכן, הקריבו אהרן ובניו את הקרבנות. משה ואהרן ברכו את העם, ״וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה״, וכל העם ראה, וירונו ויפלו על פניהם. היה זה רגע של שיא והתגלות.
אולם נָדָב וַאֲבִיהוּא, שני בני אהרן, ״לָקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם״. יצאה אש מלפני ה' ותאכל אותם, ״וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'״.
משה אמר לאהרן ״הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ״, ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״. בני דודם נשאו את הגופות אל מחוץ למחנה. משה הזהיר את אהרן ובניו הנותרים שלא להתאבל בפרהסיה, ומכאן נסמכה גם אזהרת הכהנים שלא לשתות יין בבואם אל אוהל מועד. הסיפור מדגיש את חומרת עבודת הקודש והצורך לעבוד ״כאשר ציווה ה'״.
מות נדב ואביהוא מלמד על הגבול הדק שבין קרבה לקדושה לבין חריגה ממנה. גדולה דורשת דיוק ומשמעת, ולא כל התלהבות אישית ראויה. שתיקת אהרן היא שיא של קבלת דין.